פני יהושע על בבא מציעא כ״ב

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא כ״א ע״ב פני יהושע על בבא מציעא כ״ג ע״א »

1 וְכֵן יַרְדֵּן שֶׁנָּטַל מִזֶּה וְנָתַן לָזֶה, מַה שֶּׁנָּטַל – נָטַל, וּמַה שֶּׁנָּתַן – נָתַן.

2 בִּשְׁלָמָא גַּזְלָן וְיַרְדֵּן, דְּקָא חָזֵי לְהוּ וּמִיָּאַשׁ. אֶלָּא גַּנָּב, מִי קָא חָזֵי לֵיהּ דְּמִיָּאַשׁ? תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בְּלִסְטִים מְזוּיָּן. אִי הָכִי הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.

3 תָּא שְׁמַע: שָׁטַף נָהָר קוֹרָיו, עֵצָיו, וַאֲבָנָיו, וּנְתָנוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. טַעְמָא דְּנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הָא סְתָמָא – לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּשֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל.

4 אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: אִם הָיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶם – חַיָּיב לְהַחְזִיר. אִי בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל, מַאי אִרְיָא מְרַדְּפִין? אֲפִילּוּ אֵין מְרַדְּפִין נָמֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק. מְרַדְּפִין – לָא אִיָּיאוּשׁ, אֵין מְרַדְּפִין – אִיָּיאוֹשֵׁי מִיָּאַשׁ.

5 תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ הַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה – הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

6 וּמִנַּיִן הוּא יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל וְאִם לָאו? הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״. אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. לִיקְּטוּ הַבְּעָלִים וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

7 וְכִי נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, אַמַּאי? בְּעִידָּנָא דִּתְרַם הָא לָא הֲוָה יָדַע! תַּרְגְּמַהּ רָבָא אַלִּיבָּא דְּאַבָּיֵי: דְּשַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ.

8 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא שַׁוְּויֵהּ שָׁלִיחַ, מִי הָוְיָא תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? וְהָא ״אַתֶּם״ ״גַּם אַתֶּם״ אָמַר רַחֲמָנָא לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מָה אַתֶּם לְדַעְתְּכֶם, אַף שְׁלוּחֲכֶם לְדַעְתְּכֶם.

9 אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּשַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ, וַאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל תְּרוֹם״, וְלָא אֲמַר לֵיהּ ״תְּרוֹם מֵהָנֵי״. וּסְתָמֵיהּ דְּבַעַל הַבַּיִת כִּי תָּרֵים מִבֵּינוֹנִית הוּא תָּרֵים, וַאֲזַל אִיהוּ וּתְרַם מִיָּפוֹת, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ וַאֲמַר לֵיהּ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״, אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

10 אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי אִקְּלַעוּ לְבוּסְתָּנָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק, אַיְיתִי אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי וְרִימּוֹנֵי וּשְׁדָא קַמַּיְיהוּ. אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי אָכְלִי, מָר זוּטְרָא לָא אֲכַל. אַדְּהָכִי אֲתָא מָרִי בַּר אִיסַק, אַשְׁכְּחִינְהוּ, וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ: אַמַּאי לָא אַיְיתֵית לְהוּ לְרַבָּנַן מֵהָנָךְ שַׁפִּירָתָא?

11 אֲמַרוּ לֵיהּ אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: הַשְׁתָּא אַמַּאי לָא אָכֵיל מָר? וְהָתַנְיָא: אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר רָבָא: לֹא אָמְרוּ כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבַד, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה הוּא וְנִיחָא לֵיהּ, אֲבָל הָכָא – מִשּׁוּם כְּסִיפוּתָא הוּא דְּאָמַר הָכִי.

12 תָּא שְׁמַע: עוֹדֵהוּ הַטַּל עֲלֵיהֶן וְשָׂמַח – הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן. נִגְּבוּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמַח –

13 אֵינָן בְּכִי יוּתַּן.

14 טַעְמָא מַאי? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַשְׁתָּא נִיחָא לֵיהּ, מֵעִיקָּרָא נָמֵי נִיחָא לֵיהּ? שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כִּי יִתֵּן״. עַד שֶׁיִּתֵּן.

15 אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי: הָתָם כִּדְרַב פָּפָּא. דְּרַב פָּפָּא רָמֵי, כְּתִיב ״כִּי יִתֵּן״, וְקָרֵינַן כִּי יוּתַּן! הָא כֵּיצַד?

16 בָּעֵינַן ״כִּי יוּתַּן״ דֻּומְיָא ״דְּכִי יִתֵּן״. מָה ״יִתֵּן״ לְדַעַת, אַף ״כִּי יוּתַּן״ נָמֵי לְדַעַת.

17 תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹצָדָק: מִנַּיִן לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? דִּכְתִיב: ״וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״. מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם, יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם.

18 וְאִיסּוּרָא דּוּמְיָא דְּהֶיתֵּירָא, מָה הֶיתֵּירָא בֵּין דְּאִית בַּהּ סִימָן וּבֵין דְּלֵית בַּהּ סִימָן – שַׁרְיָא, אַף אִיסּוּרָא בֵּין דְּאִית בַּהּ סִימַן וּבֵין דְּלֵית בַּהּ סִימָן – אֲסִירָא. תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא!

19 וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיַעַל קַגַּם.

20 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא – הָנֵי תַּמְרֵי דְזִיקָא הֵיכִי אָכְלִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים דְּקָא אָכְלִי לְהוּ, מֵעִיקָּרָא יָאוֹשֵׁי מְיָאַשׁ מִנַּיְיהוּ.

21 יַתְמֵי דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בָּאגָא בְּאַרְעָא דְיַתְמֵי לָא מַחְזְקִינַן.

22 מוּחְזָק וְעוֹמֵד, מַאי? כְּרַכְתָּא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲסִירָן.

23 כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן. אַלְמָא קָסָבַר רַבָּה: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן. רָבָא אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן חַיָּיב לְהַכְרִיז. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס הָוֵי סִימָן.

24 וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

25 תְּנַן: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ סִימָן, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי מַכְרֵיז? אֶלָּא לָאו דְּאִית בְּהוּ סִימָן, וְקָתָנֵי: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אַלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן, תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא!

26 אָמַר לָךְ רָבָא: לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן, וּדְקָא אָמְרַתְּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי מַכְרֵיז? מַכְרֵיז מָקוֹם. וְרַבָּה אָמַר: מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן. דְּאִיתְּמַר: מָקוֹם, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

27 תָּא שְׁמַע: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְהָאֲלוּמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. רַבָּה הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ, וְרָבָא הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, בְּסִימָן. וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, בְּמָקוֹם.

28 רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בְּסִימָן: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִשּׁוּם

פירוש פני יהושע על בבא מציעא כ״ב

1 בתוספות בד"ה מה שנתן נתן אתיא כר' כו' עכ"ל. פי' דבפרק הגוזל פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סבר סתם גזילה הוי יאוש בעלים ולא סתם גניבה ורבנן סברי להיפך ורבי סובר דבשניהם מסתמא יאוש בעלים הוא וא"כ הכא דנקט גנב וגזלן אתיא כר' ואף ע"ג דלמאי דמסקינן דאיירי בליסטים מזויין אתיא שפיר אפי' כר"ש מ"מ הוצרכו התוספות לכתוב כן לפי סברת המקשה דס"ד דבגנב גמור איירי ולא קשיא ליה אלא לאביי משום יאוש שלא מדעת אבל אי ידעי ביה הבעלים אתיא ליה שפיר דאמרי' מסתמא נתייאשו הבעלים וא"כ ע"כ כרבי אתיא אלא דלפי זה יש לדקדק אש"ס גופא מאי מקשה עליה דאביי ומאי דוחקא נמי לאוקמי כרבי ולא מוקי לה כרבנן ואיירי בידוע שנתייאשו הבעלים דהא שמעינן לאביי גופא בפרק הגוזל דאמר דבידוע כ"ע מודו דהוי יאוש ומוקי שם לכולהו משניות וברייתות דאיירי בגנב וגזלן דהיינו בידוע שנתייאשו ע"ש אלא די"ל דהכא לא משמע ליה דאיירי בידוע מדנקט שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף שנטלה נתנה לאחר ואם כן מסתמא לא איירי בידוע ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מקשה משאר משניות וברייתות דמייתי בפרק הגוזל דכל הנך מצי לאוקמי בידוע ומגופא דמלתא דר' דאמר גנב וגזלן דבשניהם מסתמא הוי יאוש לא מצי לאתויי הכא למידק מיניה דיאוש של"מ הוי יאוש דאל"כ היכי משכחת לה סתם גניבה יאוש בעלים וע"ז לא הוי מצי לשנויי דבליסטים מזויין איירי דאפלוגתא דר"ש ורבנן קאי אלא משום דמילתא דר' לא איירי לענין ממון אלא לענין עורות של בע"ה דמחשבה מטמאתן ע"ש וא"כ מצי למימר שפיר דאיירי שכבר ידעו הבעלים שנגנבו ממנו ודו"ק:

2 בגמרא הב"ע כשיכול להציל א"ה אימא סיפא כו' והשיטה תמוהה מאד לפי' רש"י דה"ל להקשות בפשיטות אי ביכול להציל מ"ט קתני הרי אלו שלו ומהרש"ל האריך בזה ותורף דבריו דמרישא לחוד היה אפשר לומר דאף ע"ג דיכול להציל אפ"ה הוי שלו דמייאש כיון שאין בו סימן ונהי דלענין הצלתו לא מייאש מ"מ לענין אם קדם אחר והציל כמו שהוא האמת ודאי מייאש ונהי דלא ידע שהציל אחר מכל מקום הא מקשי' למאי דס"ל עכשיו יאוש של"מ הוי יאוש אבל מסיפא מוכח שפיר דאי ס"ד דמשום דלית ביה סימן מייאש אפילו במרדפין נמי לא יחזיר דנהי שמרדף להציל בעצמו מ"מ הא קדמו אחר והוי יאוש של"מ אע"כ דלענין אם קדם אחר נמי לא הוי יאוש א"כ אפילו אין מרדפין נמי זהו העולה מפי' מהרש"ל ועוד י"ל דמרישא לא מצי למידק דנהי דלגירסת רש"י גרסינן מפני שנתייאשו הבעלים אפ"ה מצינן למימר דאיירי בידוע שנתייאשו ומשום הכי הוי שלו אפילו ביכול להציל ואין לתמוה על זה דהא בפרק הגוזל בתרא במשנה דנטלו מוכסין את חמורו כו' קתני נמי כי האי לישנא מפני שהבעלים מתייאשין ואפ"ה מוקי לה הש"ס התם דאיירי בידוע ע"ש לכך הוצרך לדייק מסיפא דקתני אם היו מרדפין כו' וא"כ ע"כ איירי שלא נתייאשו מקשה שפיר דא"כ אפי' אין מרדפין נמי לא הוי יאוש דסמיך אהצלה דמחר ויומא אוחרא כ"נ בישוב פרש"י אבל מ"מ פירושו דחוק מאד לפרש ל' סוגית הש"ס דלשון הא סתמא לא לא משמע כפירושו מלבד שאר קושיות ודקדוקים מהם נרמז בדברי התוס' וכן פי' התוס' נראה יותר דוחק כיון דלפי שיטתם לדעת המקשה ס"ד דיכול להציל בקל א"כ מאי מהדר ליה הב"ע ביכול להציל הא לדידיה נמי בהכי איירי ולא ה"ל למימר אלא הב"ע שיש בו סימן מלבד שאר קושיות שהקשו בעצמם ויישבו בדוחק:

3 אמנם לולי פי' רש"י ותוספות היה נראה לי לפרש הסוגיא בפשיטות לפי גירסת התוספות דגרסינן אם נתייאשו הבעלים שכן גירסת רוב המחברים ומכללם הרמב"ם בפ"ו מהלכות גזילה וכ"נ שהיתה הגירסא כתובה לפני רש"י אלא שהגיה מדעתו לפי פירושו וא"כ נאמר דהמקשה ס"ד דאיירי כשאינו יכול להציל ומקשה באמת אהא דאמרינן לעיל דבזוטו של ים בכל ענין שרי דמהכא מוכח דוקא כשנתייאש הוא דשרי בזוטו של ים כנראה לכאורה גם כן מלשון המשנה דפרק הגוזל המציל מן הנהר כו' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו והא דלא מקשה ממתני' דהתם י"ל משום דידע דאפשר לאוקמי ביכול להציל אבל מברייתא דייק שפיר מבבא דהיו מרדפין וכ"נ דמ"ש הרמב"ם ג"כ אם נתייאשו מזו המשנה דהגוזל דייק לה ועי"ל דלא דמי כלל דההיא דזוטו של ים ושלולית של נהר איירי בנהר שאינו פוסק וא"א להציל לשום אדם אלא ע"י טורח גדול מחורפא דנהרא ומש"ה שרי רחמנא כיון שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משא"כ הכא דאיירי בשטיפת הנהר שהוא לפי שעה ע"י ריבוי גשמים ואח"כ הולך וחסר דהכי משמע פשטא דלישנא ובכה"ג ודאי לא הוי אבודה מכל אדם שסוף המים לפלטן ליבשה והמוצאה יקחם בלא טורח כמו שהוא האמת שנתנן הנהר עצמו לתוך שדה חבירו אבל לגבי דבעל הקורה סבר המקשה דודאי מייאש מינה ואינו יכול להציל מיקרי דשמא יוליכו המים למרחק רב עד שאין הצלתו כדאי לפי הטורח ומספיקא לא עקר נפשיה ואם כן מדייק שפיר אמאי נקט אם נתייאשו הבעלים דהא בסתמא נמי ודאי מייאשי אלא ע"כ דהא דקתני אם נתייאשו רצונו לומר אם ידעו בהם הבעלים בשטיפתן דאז ודאי מייאש ולא בא למעט אלא סתמא כגון שלא ידעו הבעלים שנשטפו ואם כן מדייק שפיר דלא הוי יאוש אלא מדעת ועל זה משני שפיר הב"ע ביכול להציל פירוש שיכול להציל ע"י עקולי ופשורי ואם כן א"ש דהא דקתני אם נתייאשו היינו כפשוטו דבעינן שיתייאשו בודאי דמסתמא שלא שמענו שנתייאש אמרינן דלא מייאש כיון דיכול להציל וע"ז מקשה שפיר א"ה אימא סיפא כו' מאי איריא דמרדפין פירוש דקשיא ליה סתמא אסתמא דברישא משמע דוקא אם נתייאש בודאי אבל סתמא שלא שמענו שנתייאש לא הוי יאוש ובסיפא משמע דדוקא במרדפין לא הוי יאוש אבל בסתמא הוי יאוש וקשיין אהדדי משא"כ למאי דס"ד מעיקרא לא קשיא סתמא אסתמא דסתמא דממעטינן ברישא היינו שלא ידעו בה הבעלים אבל כל שידעו בה מסתמא מייאשי וממעטינן לה מדיוקא דסיפא אבל לסברתו עכשיו מקשה שפיר ומשני דהב"ע כשיכול להציל ע"י הדחק פי' שא"א להציל אלא כשמרדף מיד ואם כן לא שייך כלל לדייק לענין סתמא דכל שישב לו שעה א' ולא רדף אנן סהדי שנתייאש בודאי והיינו אם נתייאש דרישא דכיון דיכול להציל ולא הציל ה"ל כאילו הפקירם בפירוש משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דאיירי שאין יכול להציל כלל לא הוי מצי למימר דהא דקתני אם נתייאשו היינו בסתמא הוי יאוש דכיון שאין היאוש ניכר מתוך מעשיו אלא יאוש דממילא הוי לא שייך בכה"ג לישנא דאם נתייאשו אלא הל"ל מפני שמתייאשין. זה נ"ל ברור ופשוט בכוונת הסוגיא לולי דמסתפינא לפרש בדבר אשר לא שיערום הראשונים אן נ"ל שהיא כוונת הרמב"ם בחיבורו אח"ז עיינתי היטב בלשון בעל המאור ובספר המלחמות וכמדומה לי שכן עולה מתוך פירושם ע"ש ודו"ק:

4 בתוספות בד"ה שטף כו' ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו וכו' עכ"ל. ונ"ל דאין כוונתם שיש לדייק כן מסברא דהא לכאורה יש לומר דמסברא גרע מרדפין מסתמא שלא היה שם דהא לקושטא דמילתא קי"ל דיאוש של"מ לא מהני אפילו בדבר שאין בו סימן וכן בכל מילי אף על גב דבודאי מייאש זולת זוטו של ים וכיוצא בו מפני שאין מצויין אצל כל אדם ואילו במרדפין לא שמעינן בשום דוכתא דמהני בדבר שאין בו סימן או בשאר מילי שדרכו לייאש בודאי ואדרבא אמרינן לקמן דנעשה כצווח על ביתו שנפל ויותר מזה אמרינן לקמן בסלע שנפל בין החול דאף על גב דאייתי ארבולי וקא מרבל אפ"ה לא מהני ואמרינן דודאי נתייאש מכ"ז משמע להדיא דיאוש של"מ עדיף ממרדפין בכל דוכתי ואם כן הוצרך לאשמעינן הכא דבשטיפת קורה מהני מרדפין אלא דאפשר לפרש כוונת התוספות דלענין מרדפין משנה יתירה היא דהא שמעינן לה מדיוקא דרישא דדוקא בנתייאשו בפירוש הוא שלו ולא במרדפין ואם כן ממשנה יתירא יש לדייק דאתא לאשמעינן למעוטי סתמא שלא היו שם וע"ז כתבו שפיר דלא הוי משנה יתירה כיון דע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל וכוונתם בזה דמיירי בדבר שאין בו סימן שע"י כן אינו יכול להציל אלא במרדף דאז ניכר שהוא בעליו כמ"ש לעיל ועפמ"ש אין מקום לקושית מהרש"א דאכתי ליתני סתמא ונדע דכ"ש במרדפין שהרי נתבאר דאין כאן כ"ש דאדרבה סתמא עדיף ממרדפין אלא דעיקר קושית התוס' היתה מכח הדיוק דמשנה יתירה ותירצו שפיר ודו"ק:

5 בתוספות בד"ה איסורא דומיא דהיתירא כו' עד סוף הדיבור. כוונתם מבואר לפ' דלאו מהיקישא דאיסורא להתירא דייק לה הש"ס כדפרש"י אלא דמגופא דקרא מוכח לה דע"כ לא איצטריך קרא אלא לאשמעינן דאף ע"ג דאכתי לא ידע מריה מיניה דבכה"ג בעלמא מקרי באיסורא אתא לידיה ולא מהני יאוש וקמ"ל קרא דהכא שרי משום דאין מצויין כו' דאלת"ה למאי איצטריך קרא דהא פשיטא דכל הני ודאי יאוש הן ופשיטא לן דהיכא דבהיתירא אתי לידיה מהני יאוש מן התורה כדאיתא פ' מרובה דף ס"ו ע"ש בתוס' אע"כ דקרא איצטריך לאשמעינן לענין יאוש שלא מדעת דבעלמא לא קני והכא קני. ולפ"ז הא דקאמר בגמ' לישנא דאיסורא דומיא דהיתירא אשגרת לישן בעלמא הוא וק"ל:

6 בפרש"י בד"ה מכריז מקום כו' וזה בא ואומר אבדתי שם חפץ פלוני עכ"ל. לישנא דמכריז מקום היה דייק ליה לרש"י לפרש כן אבל בהא דפליגי רבה ורבא בסמוך אי מקום הוי סימן או לא ע"כ איירי כפשטא שהמוצא נותן סימן במקום דהא אמרינן לקמן בהדיא מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום ואי כפרש"י לא שייך לומר אלא כי היכי דלדידך איתרמי האי חפץ וא"כ לפ"ז הא דקמייתי הכא בגמרא ורבה אמר מקום לא הוי סימן אינו מדוקדק לפי פי' רש"י ויש ליישב בדוחק:

7 בתוספות בד"ה אי דליכא סימן וכו' עד קצת קשה דהא תנן בפירקין כו' עכ"ל. המשך ל' התוספות כבר נתבאר בדברי המפרשים אבל מה שהקשו לפרש"י מההיא דאמר אבידה ולא אמר סימניה כו' צל"ע דהא מייתי התם פלוגתא דר"י ור"נ אי בכל דוכתי אבידה סתמא מכריז או גלימא מכריז ומסיק שם דלמ"ד גלימא מכריז האי ולא אמר סימניה היינו דלא אמר סימנין מובהקים דידה וא"כ לפ"ז אין כאן מקום קושיא לפרש"י דהא בלא"ה ע"כ לפרש"י צ"ל דהא דקאמר רבא מאי מכריז מכריז מקום היינו כמ"ד גלימא מכריז והיינו בדבר שיש בו סימן אבל בכריכות דהכא דאין בו סימן ע"כ צריך להכריז מקום והלה יאמר כריכות היו אבל למ"ד דבעלמא נמי מכריז אבידה סתם א"כ מאי קשיא ליה הכא מאי מכריז ולכריז אבידה סתם ורבא נמי למה הוצרך לומר דמכריז מקום אע"כ דס"ל גלימא מכריז ואף על גב דלקמן גבי ועד מתי חייב להכריז קאמר רבא אפילו תימא אבידה מכריז כו' י"ל דלאו משום דהכי ס"ל קאמר הכי אלא דלא תקשה למ"ד אבידה מכריז וכן נראה מכוונת הפוסקים כרב נחמן דגלימא מכריז אף על גב דרבא בתראה הוא אע"כ כדכתיבנא ואם כן ע"כ לרבא דהכא מוקי למתניתין דלא אמר סימניה דסימנים מובהקים לא קאמר והיינו היכא דגלימא מכריז אבל הכא דא"א להכריז גלימא ע"כ מכריז מקום והלה נותן סי' שכריכות היו וא"כ בכה"ג מנ"ל דלא מהני וצ"ע ויש ליישב דמ"מ פשיטא להו דמין האבידה לא חשיב סי' דאל"כ בדבר שאין בו סי' היכי משכחת לה דאינו חייב להכריז אלא דבלא"ה משני התו' שפיר ודו"ק:

8 בד"ה ורבה אמר כו' ולפי דס"ל לרבה כו' הוצרך לומר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דלישנא דגמרא דייק הכי דהא דקאמר ורבה אמר מקום לא הוי סי' אינו ענין כלל לשקלא וטריא דלעיל דהא בלא"ה לרבא א"ש מתני' דכריכות אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דהא דקאמר רבה בסי' העשוי לידרס דלא הוי סי' לאו מסברא דנפשיה אמרה אלא דמוכח לה ממתני' דכריכות דע"כ איירי ביש בו סי' דאל"כ ברה"י אמאי מכריז וכיון דכבר שני רבא דמהכא לא מוכח מידי דאיכא לאוקמי במקום הדרא קושיא לדוכתא א"כ מ"ט דרבה ומהיכי מוכח דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומסיק הש"ס דאזדא לטעמיה דמקום לא הוי סימן והיינו דמסברא דנפשיה ס"ל הכי כדאמרינן לקמן מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סי' דאמרינן כי היכי דאיתרמאי וא"כ ממילא מוכח ממתני' דכריכות דסימן העשוי לידרס לא הוי סי' וק"ל:

« פני יהושע על בבא מציעא כ״א ע״ב פני יהושע על בבא מציעא כ״ג ע״א »